פסק-דין בתיק ע"פ 30295/06

1.         לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' סגן הנשיא י' צור), אשר זיכה את המשיבה מעבירות של גניבה והונאה בכרטיסי חיוב -  לפי סעיפים 16 ו-17 לחוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו-1986, ומעבירת איומים - לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

2.         על-פי הנטען בכתב-האישום, גנבה הנאשמת ביום 28.3.03 כרטיס אשראי מהמתלוננת, שעבדה יחד עמה כמורה באותו מוסד חינוכי, והשתמשה בו בשלוש הזדמנויות ביום 27.3.03, עת רכשה באמצעותו מוצרים בשלוש חנויות בקניון מלחה בירושלים. עוד נטען בכתב-האישום, כי ביום 31.3.03 כתבה הנאשמת למתלוננת מכתב מודפס, שבו נאמר בין-השאר: "כרטיס האשראי שלך היה רק ההתחלה... את הולכת להחזיר לי לאט-לאט... את מתארת לעצמך כמה קשה היה לי להיכנס לתוך בית-הספר שלך...".

3.         המאשימה ביססה את האישום בהליך לפני בית-משפט קמא על שלוש ראיות נסיבתיות. האחת - העובדה שהייתה למשיבה הזדמנות לגנוב את הכרטיס מהארנק של המתלוננת עת שהו יחד במוסד החינוכי; השנייה - זיהויה של המשיבה על-ידי אחד מבעלי החנויות שבהם בוצעה הרכישה באמצעות כרטיס האשראי (להלן - החנות); והשלישית - חוות דעתה של מומחית להשוואת כתבי יד במעבדה לזיהוי פלילי של משטרת ישראל (להלן - מומחית מז"פ), לפיה קיימת אפשרות שהמשיבה ביצעה את הרישומים על שניים משוברי התשלום, וכי נמצאה התאמה בין הכיתוב על מעטפת המכתב הנ"ל לבין דוגמאות כתב ידה של המשיבה.

4.         המשיבה הכחישה את המיוחס לה בכתב-האישום. היא אישרה שביצעה קניות  בחנות, אך טענה כי הדבר היה ביום 27.3.03 ולא ביום 28.3.03, וכי שילמה מכספה ולא באמצעות כרטיס אשראי כלשהו.

5.         בית-משפט קמא סבר, כי אין בראיות הנסיבתיות כדי להביא למסקנה, מעבר לספק סביר, בדבר אשמתה של המשיבה. הוא קבע, כי לא הוכח מתי נגנב הכרטיס, וכי קיימת אפשרות שהדבר אירע בין התאריכים 26.3.06 (מועד בו ביצעו המתלוננת ובעלה קניות יחדיו) לבין יום 28.3.03 (תאריך גילוי הגניבה); כי לאור סתירות ותמיהות בעדותו של בעל החנות, מתעורר ספק בדבר זיהויו את המשיבה כמי שביצעה את הרכישה באמצעות הכרטיס האמור; וכי הבסיס למסקנת מומחית מז"פ, בדבר התאמת כתב ידה של המשיבה לכתב היד שהופיע על המעטפה, נתערער, משנתחוור כי בעת החקירה המשטרתית נתבקשה המשיבה להעתיק את הרישום שהופיע על המעטפה, וכי לא היה מדובר בהכתבה של כתב יד טבעי, אלא בהעתקה של אותיות דפוס שיש בה משום חיקוי. מעבר לקביעתו, כי אין בראיות הנסיבתיות האמורות כדי להביא למסקנה בדבר אשמתה של המשיבה, ציין בית-משפט קמא כי הספק בשאלת ההרשעה מתעורר ממכלול של ראיות נוספות, כמו: העובדה שהמשיבה מסרה לבעל החנות פרטים אישיים, שהתה אצלו במשך כחצי שעה ואף חזרה לחנותו להחליף פריטים שרכשה - התנהגות שאינה הולמת סיטואציה של רכישה באמצעות כרטיס אשראי גנוב; התמיהה מדוע תחתום המשיבה בשמה הפרטי על אחד מהשוברים שבאמצעותם בוצעה רכישה באמצעות כרטיס האשראי הגנוב; והעדר מניע לביצוע הגניבה, ובפרט למשלוח מכתב האיום, בהעדר יריבות כלשהי בינה לבין המתלוננת (למרות שקיומו של מניע אינו רלבנטי להוכחת האישום). כן זקף בית-משפט קמא לחובת המאשימה מספר כשלים בחקירה המשטרתית.

6.         לטענת המערערת, טעה בית-משפט קמא בכך שבחן כל ראייה בנפרד, והתעלם מפסיפס הראיות שהצטרף לתמונה שאינה מותירה מקום לספק סביר בדבר אשמתה של המשיבה. המערערת גורסת, כי לא היה מקום להעלות ספקות בדבר מהימנות גרסתו של בעל החנות, וכי לא היה בסיס לערעור חוות דעתה של מומחית מז"פ, כמו גם לקביעה כי דוגמאות כתב היד ניתנו בדרך של העתקה מהרישומים שהופיעו על המעטפה, ובפרט כאשר הסנגוריה נמנעה מהגשת חוות-דעת של מומחה להשוואת כתבי-יד מטעמה.

7.         לגרסת המשיבה, אין עילה להתערב בפסק-דינו של בית-משפט קמא, הן בממצאיו העובדתיים, הנסמכים על התרשמותו מהראיות שהובאו לפניו, והן במסקנתו המשפטית, לפיה אין בראיות הנסיבתיות כדי להביא למסקנה מעבר לספק סביר בדבר אשמתה של המשיבה בעבירות המיוחסות לה.

8.         לאחר שבחנו את התשתית הראייתית שעמדה לפני בית-משפט קמא, את קביעותיו העובדתיות ואת מסקנותיו המשפטיות, ולאחר שנתנו דעתנו למכלול טיעוני הצדדים בטיעונים שהשמיעו לפנינו בעל-פה ובכתב, הגענו לכלל מסקנה, כי אין עילה להתערבותנו בפסק-דינו של בית משפט קמא. חרף החשדות העולים ממארג הראיות הנסיבתיות, אין במארג זה כדי להביא למסקנה, מעבר לספק סביר, לפיה הייתה זו המשיבה אשר גנבה את כרטיס האשראי מהמתלוננת, ביצעה את הרכישות באמצעותו ושלחה לאחר מכן את מכתב האיום.

            כאמור, שלוש ראיות מרכזיות החשידו את המשיבה: ההזדמנות שהייתה לה לגנוב את הכרטיס, זיהויה על-ידי בעל החנות כמי שביצעה רכישה באמצעותו והשוואת כתב ידה של המשיבה לרישומים על השוברים ולכיתוב על מעטפת המכתב.

            באשר להזדמנות שהייתה למשיבה לגנוב את הכרטיס, קבע בית-משפט קמא כי לא ניתן לקבוע מתי נגנב הכרטיס, ועל-כן קיימת אפשרות כי זה נגנב בין יום 26.3.06, מועד בו המתלוננת ובעלה ערכו יחדיו קניות, לבין יום 28.3.06, מועד ביצוע הרכישות בקניון מלחה. בקביעה עובדתית זו אין להתערב, ועל-כן אין מדובר בגניבת כרטיס בפרק זמן מצומצם ומוגדר שבו נזדמן למשיבה לשהות בקרבתה של המתלוננת.

            בכל הנוגע לזיהויה של המשיבה על-ידי בעל החנות, כמי שביצעה את הרכישה באמצעות כרטיס האשראי הגנוב, לא מצאנו מקום להתערב בספקות שהעלה בית-המשפט בדבר מהימנות וודאות הזיהוי, וזאת נוכח הסתירות והתמיהות שמצא בעדותו של בעל החנות - מחד גיסא, והסבריה של המשיבה, שלא נדחו על-ידי בית-המשפט, לפיה אכן ביצעה קניות בחנות אך במועד שקדם ביום אחד למועד ביצוע הרכישה בכרטיס האשראי הגנוב. לא מצאנו עילה להתערב בקביעתו של בית-משפט קמא, אשר בסופו של הליך הערכת ההתרשמות מן העדים, בחר שלא לסמוך ממצא על עדותו של בעל החנות, לפיה המשיבה הייתה זו שביצעה את הקנייה באמצעות כרטיס האשראי הגנוב.

            ומכאן לחוות הדעת של מומחית מז"פ. איננו סבורים, כי יש מקום להטיל ספק במומחיות העדה ובמקצועיותה. עם זאת, אין בממצאי חוות דעתה כדי להוביל למסקנה, לפיה המשיבה ביצעה את הרישומים על שוברי הקנייה או על מעטפת המכתב. כאמור, המומחית קבעה, כי קיימת אפשרות שהספרות והחתימות על השוברים נכתבו על-ידי המשיבה, וכי קיימת התאמה בין דוגמאות כתב ידה של המשיבה לבין הרישום באותיות דפוס על המעטפה. בסיס חוות-הדעת של המומחית עמד, כפי שהעידה, על ההנחה שדוגמאות כתב היד נעשו בדרך של הכתבה ולא העתקה, דא עקא, שבית משפט קמא קבע, כממצא עובדתי, כי הדוגמאות בוצעו בדרך של העתקה. בעניין זה העדיף בית-משפט קמא את עדות המתלוננת על-פני עדות החוקר, ואין מקום להתערב בקביעה זו המבוססת על ממצא שבמהימנות, מה גם שעיצוב השורות בדוגמאות כתב היד, הולם את עיצוב השורות על גבי המעטפה. נוכח קביעתו העובדתית, לפיה מתן דוגמאות כתב היד נעשה בדרך של העתקה, נשמט הבסיס למסקנתה של המומחית, אשר יצאה כאמור מההנחה שהדוגמאות ניתנו בדרך של הכתבה ולא באופן של העתקה. על-כן, ומבלי לערער על מקצועיותה של מומחית מז"פ, הרי שגם לפי שיטתה, קבלת דוגמאות כתב-יד בדרך של העתקה, מפחיתה במידה ניכרת את ודאות השוואת כתב היד.

            משכך, בכל אחת משלוש הראיות הנסיבתיות חל כרסום של ממש נוכח קביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית, ולא מצאנו, אפוא, מקום להתערב הן בממצאיה והן במסקנתה, לפיה מארג הראיות הנסיבתיות, אף אם הוא מעורר חשד, אינו מוביל למסקנה שמעבר לספק סביר בדבר אשמתה של המשיבה.

9.         על-יסוד האמור לעיל, אנו דוחים את הערעור.

            ניתן היום, כ"ו באלול תשס"ו (19.9.06), בהעדר הצדדים.

            המזכירות תמציא עותקים מפסק-הדין לב"כ הצדדים.

שופט                                                   שופט                                                    שופט התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: